הסיפור של צ'יף השבט
כפי שהרוח נושאת מעלה את גרגרי החול, כפי שתינוק שואף את נשימתו הראשונה, כפי שהעלים מקשטים את שדרות העצים באביב ויובלי הנחלים מתמלאים בחורף.
כך, באופן טבעי, הוקם צ'יף השבט.
עם השנים שעוברות, כך אנו צוברים ניסיון חיים. אנו מחכימים, מרבים תבונה ודעת, לומדים את עצמנו- ואת העולם סביב. מה שאנו יודעים כיום, הוא לא מה שידענו בצעירותינו. כך יוצא, שהאדם המגלם יותר מכל חוכמת חיים הוא 'זקן השבט'- אותם אזרחים ותיקים, הצועדים במסע החיים הזה יותר זמן מכולנו. הם אלו האוצרים בתוכם את ניסיון החיים הזה: אוצר 'חוכמת החיים'.
צ'יף השבט נוצר גם הוא- באופן טבעי, על מנת לשמש ערוץ עבור האזרחים הוותיקים לשתף ולחלוק בחוכמת חייהם עם הדור הצעיר.
בדיוק כמו הנחל אשר מטה את יובליו לעבר העמק, לעבר הזרעים המבקשים לנבוט, לעבר הצמחים המבקשים לפרוח- כך אותם הותיקים מזינים את הדור הצעיר בתובנות מחייהם, במוסר השכל, בחכמת חיים שלא ניתן למצוא אותה בחיפוש ב 'גוגל'.
אנחנו בצ'יף, נותנים לטבע לעשות את שלו. מגע יד האדם היחיד שלנו הוא זה אשר מקשיב לסיפור חיים וביד אמונה ומכבדת מנגיש אותו לדור הצעיר בדרך שילדים אוהבים- דרך סיפורים.
החזון של צ'יף השבט הוא כפול: להנחיל ידע וחכמת חיים של מבוגרים לילדים- חוכמת חיים אשר תשמש אותם במשעולי החיים, לצד יציקת תחושה של ערך וחיוניות למבוגרים בקרבנו- משמעות מחודשת לתקופת שלהי החיים.
נעים מאוד, שמי יפעת סנטו ואני היזמת של צ'יף השבט.
בהשכלתי אני מהנדסת חומרים (B.Sc) ומנחת קבוצות בשילוב אומנויות (M.A). כיום אני יזמת חברתית, סופרת סיפורי ילדים, מנחת קבוצות לגיל השלישי והרביעי, כותבת ביוגרפיות ומקימת פרויקטים לחיזוק הקשר הבינדורי.
הסיפור שלי הוא סיפור המעבר מעולם טכנולוגי לזה החברתי, סיפור של למידה המגיעה מתוך חוויה אישית, סיפור המאמין שסיפורים יכולים לשנות חיים.
אחד מהסיפורים ששינו את חיי הוא זה שלי עצמי. אי שם ב 2018, כאמא לבן 3, הגעתי באחת מהפעמים לגן באמצע היום, על מנת להביא חפצים וציוד. תוך כדי שהותי בגן, הבחנתי בסבתא מתנדבת, שהייתה שם במסגרת פרויקט 'סבתא בגן', מדובר בפרוייקט שבו סבים וסבתות מקריאים לילדים סיפורים, מלמדים אותם אודות זהירות בדרכים ונותנת להם חיבוק או כתף חמה כשצריך. התבוננתי עליה בזמן שניחמה ילדה קטנה שהתגעגעה להוריה. הסבתא הייתה קשובה וסבלנית, לא מיהרה לנחם, אלא באופן טבעי החלה לספר לאותה ילדה שגם לה, כילדה, היה קשה להיפרד מההורים שלה כשהלכה לבית הספר. הסתכלתי על הילדה. הנה לא עוד מבוגר שאומר לה "יהיה בסדר" או "אמא תחזור" אלא מישהי שהבינה את החוויה שלה, שחוותה על בשרה מה שהיא מרגישה. היא הקשיבה לסבתא בסקרנות ואף בפליאה כמו וחושבת: "את? את הרי גדולה, איך זה יכול להיות שחווית את אותו הדבר?"
הסיפור האישי שאותה סבתא סיפרה לה הוא זה שעשה את כל ההבדל עבור אותה ילדה קטנה. הוא זה שנתן גושפנקא לחוויה שלה, ולימד אותה איך באפשרותה להתמודד. מן הצד השני- ראיתי את עיניה הקורנות והגאות של הסבתא לאחר שסיימה את סיפורה והילדה קמה אט אט, התרחקה והתיישבה במפגש עם הגננת יחד עם כל הילדים. הסבתא בעצמה, התרגשה כמעט כמו הילדה. כמו ואומרת: הצלחתי. ומה כבר עשיתי? באופן טבעי, שיתפתי אותה בחוויה האישית שלי.
לסבים ולסבתות מבינינו יש את אורך הרוח, את התבונה ואת החוכמה אשר יכולה לשנות את חייהם של ילדים קטנים, בדיוק כמו זקן השבט בחברות המסורתיות, שתפקידו היה להנחיל ידע וחוכמת חיים לצעירי השבט.
הסבתא הזו, דבורה שמה, היא גיבורת סיפור הילדים הראשון שנכתב במסגרת סיפורי הילדים של "צ'יף השבט": 'אולימפיה'. מאז, נאספו עוד סבים וסבתות, ובהשראת חייהם נכתבו עוד סיפורים נושאי מסר וחוכמת חיים, אשר סופרו לעשרות ילדים. הסיפורים עוזרים לאופי הילדים להתעצב כאנשים קטנים המתחילים ללמוד את עצמם ואת החיים סביב, ומאידך מקנים לותיקים תחושת ערך, חיוניות, סיפוק ושייכות גם בגיל המבוגר.